ארכיון חודשי: ספטמבר 2015

עשרים שנות יהדות / מאת: אסף מואב

שום דבר לא הצליח להרוס את חגיגות עשרים שנות הפעילות של היהודים באמפי זאפה בראשון לציון אמש. לא החניה הרחוקה, לא מתחמי האוכל שלא קיבלו כרטיסי אשראי, ואפילו לא הרעיון לקיים הופעה בישיבה. כשעלתה אורית שחף לבמה עם "שרה אליך" היו רחשים רבים של התרגשות במתמחי הישיבה השונים באמפי תיאטרון. ובכל זאת, עם כל הכבוד לרצון למכור לקהל כרטיסים במחירים שונים, מתחם ההופעה לא היה מסודר היטב כדי להכיל זאת, כאשר הבארים השונים מוקמו במפלס התחתון וכלל לא היתה חציצה אמיתית בין המתחמים השונים.

בנוסף לכך, צריך לקחת בחשבון שזו היתה הופעה של להקת היהודים, שידועה כסופחת ומלאת אנרגיות. ואכן כבר עם השיר השני במופע, "אלה" התמלאה חזית הבמה ברוקדים שקפצו ושרו עם הלהקה אל מול יושבי השורות הראשונות ההמומים. הפתיחה החזקה המשיכה עם "משחק אותה" מתוך אלבום הבכורה של הלהקה "מציאות נפרדת", המהווה אבן דרך ברוק הישראלי, לפני שהלהקה הציגה שירים מתוך אלבומה האחרון.

בכלל, התירוץ לסיבוב ההופעות הנוכחי הוא ציון 20 שנה ליציאתו של "מציאות נפרדת", שעם השנים הפך למקור השראה לעשרות מוזיקאים כדי ליצור הארד-רוק בעברית. ועם זאת, נדמה כי גם אחרי עשורים של פעילות, להקת היהודים עדיין לא מקבלת את תשומת הלב הראויה לה ולמקומה במוזיקה הישראלית. משמיעות ראשונות של האלבום "יותר לא" שיצא לפני כמה חודשים נדמה כי פטרובר ושחף, הסולנים של ההרכב, לא מחדשים הרבה מבחינה סגנונית וכתיבת השירים, אבל, וזה אבל גדול, חשוב לזכור שהיהודים אינה דומה לאף להקה אחרת בארץ. מדובר על להקה שבנתה לעצמה קהל מעריצים עצום על בסיס הופעות חיות, וגם היום, אחרי שנים של הופעות ותקליטים, כשהם בתקופה אחרת בחיים, הם עדיין מביאים איתם משהו אחר כשהם מעלים את שיריהם לבמה.

כך זכינו לקבל את "סמי" המקפיץ, "עידן האלוהים" קורע הלב ואת They Want To Kill Me האפל, לפני שעלה לבמה האורח הראשון של הערב – מוקי עם המנון הרוקנרול "לא רוצה להתבגר". במבט ראשון, השילוב בין "היהודים" למוקי בגרסתו הנוכחית, נראה קצת תלוש, אבל על הבמה השילוב היה מנצח. יחד עם מוקי, שצמח גם הוא באיזורי הדיסטורשנים אי אז בשנות ה-90, הציגו היהודים את "גניבה" הכבד וקינחו בלהיטו של מוקי "כולם מדברים על שלום" שגרם לכל יושבי הכסאות באמפי בראשון לציון לעמוד על הרגליים.

אם נראה כי זהו שיאו של הערב, מספר שירים אחר כך הזמינה הלהקה את רמי פורטיס לבמה לשיר איתה את "מחפש תשובה". פורטיס המשוגע, שנמצא אולי בתקופה הכי טובה בקריירה שלו מבחינת פופולאריות, נראה בתחילה כאילו לא מוצא את מקומו בין כל נגני ההרכב, אך כשהמשיכו לאחר מכן ללהיטיו "תלוי על הצלב" ו-"את לא" הוא הצליח לשבות את הקהל במהרה ולהכניס טירוף נוסף למופע.

גם "הדג נחש", שעלו לנגן עם היהודים כמעט בהרכב מלא, מספר שירים לאחר מכן, נתנו דחיפה נוספת למופע. יחד ניגנו ההרכבים את "זמן להתעורר" ו-"לא מזיז לאף אחד" הנוקב. נדמה כאילו הגרוביות של הדג קיבלה דחיפה עמוקה וכבדה עם הגיטרות והבאסים של היהודים. לאחר מכן הגיע תורו של אחד מלהיטי היהודים הגדולים ביותר, "עוד ארון אחד", שבשיאו שאנן סטריט וגיא מר מהדג נחש נותנים קטע היפ-הופ בין הפזמונים.

הקהל היה משולהב לאורך כל המופע, וגם כאשר היהודים נתנו שני הדרנים, התחושה היתה שהוא רוצה עוד. לפחות כך הרגישו מאות האנשים שהציפו את קרבת הבמה. הלהקה מצידה, הצליחה ליצור עם הקהל קירבה כאילו מדובר בתיאטרון קטן של מאות מקומות. אורית שחף הבלתי נגמרת התיישבה בקצה הבמה קרוב לקהל בשיר "הימים שחלפו", תום פטרובר שנראה מלא באנרגיות נמרח על הבמה באחד השירים, והזוג נראה מאושר מתמיד, מחליף מבטים ונגיעות לכל אורך המופע. עם "אינטרמת" בהדרנים ו-"ג'קי" לסיום המופע, הראו היהודים כי כוחם עוד בשיאו, ששחף ופטרובר נשארים בסופו ללא חלק עליון.

דווקא במקום שנראה מתאים להם ביותר, אצטדיון רוק, הצליחה הלהקה ליצור אינטימיות גבוהה עם קהל המעריצים שלהם. כזו אינטימיות שגם יושבי השורות האחוריות, שלא הורגשו כלל במופע, לא הצליחו להרוס. גם אחרי כל השנים, היהודים עודנה להקת הופעות מהטובות בארץ, בעודם מביאים איתם דחף לקפוץ, לשיר ולהשתולל, יחד עם הטירוף על הבמה. אורית שחף נותרה בין הקולות הטובים בארץ ועדיין מהווה את הדוגמה החיה הטובה ביותר לזמרת רוק ישראלית אמיתית. פטרובר, ששלט בהרכב ביד רמה לכל אורך הערב, נראה כנה ואמיתי בהתלהבות שלו מהמופע עד שאפשר ממש להזדהות איתו. מפתיע שגם כאשר נראה כאילו בזאפה עשו הרבה כדי להפוך את המופע לסטרילי וחלבי, הלהקה הצליחה ליצור את אותה הייחודיות שמלווה אותה לכל אורך השנים.

מומלץ בחום להגיע לאחת מהופעות הסיבוב הקרובות, ביום ד' באשדוד, או במופע הזריחה במצדה, ולהרגיש ממקור ראשון את האנרגיות שהלהקה הזו פולטת.

שלומי שבן והקולקטיב

שלומי שבן והקולקטיב חגגו את מערכת היחסים שלהם מהשנים האחרונות במופע פרידה שנערך תחת תחנת הכוח "דליה" בתל צפית. והאמת שהיה מרגש. שלומי שבן נתן את כל כולו, והקהל הגיע בהמוניו כדי לסגוד לאלוהי החשמל, וגם כדי לפגוש אורחים מפתיעים. אין ספק שהופעה בחסות טורבינות חשמל היא משהו חדש, שנתן תחושה פינק פלוידית לכל הערב.

זה החל עם שיר הנושא מתוך אלבומו המדובר "תרגיל בהתעוררות", המשיך עם הזמנת שי צברי המוכשר אל הבמה וכבר בשיר השלישי נחשפנו לסולו הבוזוקי של יוסי מזרחי מהקולקטיב. שלומי שבן ליהטט בקהל במילים ובקטעי קישור, מספר על כך שצפית מתחרז עם יער חרובית, אבל לא עם "דליה"; קורא לקהל לקום ולשבת במהלך השירים ולשיר איתו קטעים, מבקש מאנשי ההפקה לשנות טקסטים על מסכי הוידאו העצומים שהיו מאחוריו.

בשיר "מותק את אצלי בראש" הצטרפה ללהקה תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים שנתנה לכל העניין נופך הרבה יותר מכובד. בכלל במהלך הערב ליוו את שבן הרבה אנשים מוכשרים. בין אם זו נוגה ארז ששרה איתו את "מלכה לב אדום", האחיות לוז המרשימות שתפקדו על תקן זמרות ליווי אבל נתנו הרבה מעבר, שי צברי שאותו כבר הזכרנו ואף נגן פרקשן אורח שהפליא על התופים.

שבן הוא פנומן על הפסנתר, בעודו מלהטט על הקלידים. ברגעים בהם מצלמות הבמה התמקדו בידיים שלו וזכינו לראות אותם על המסכים, נדמה כי פשוט מטפף על הקלידים בציוריות יותר מאשר ממש מנגן עליהם. המופע החל להתרומםפ כאשר בשלב מסויים, קרא שבן לכל הנוכחים לעמוד מתחת לבמה לפני שהוא מנגן שיר רגאיי, מה שגרם למאבטחי המופע קצת להילחץ יתר על המידה.  שבן הפליא בביצוע מרגש של להיטו "כולם אומרים" ונראה כי מכאן אין לאן לרדת ברמת האנרגיות.

ואכן, השיא של המופע הגיע עם הופעתו של שלום חנוך על הבמה. היתה לכך סנונית מקדימה כאשר שבן ניגן לבדו על הפסנתר את "לא יכול לישון עכשיו" הקלאסי של להקת תמוז, אך לאחר מכן הצטרף חנוך לנגנים ונתן לקהל מספר קלאסיקות, כמו "חתונה לבנה" ו-"זה רק געגוע". נדמה כי גם שבן וגם חנוך מתרגשים מהחיבור, כאשר הם לקחו לעצמם רגע על המבה והודו אחד לשני. משם המשיך המופע להמריא עם "משיח", ואז אפילו "סוף עונת התפוזים" בביצוע מקפיץ במיוחד ונאמן למקור. אחרי שנפרדו מחנוך, המשיכו שבן הוקולקטיב באנרגיות הגבוהות עם "דניאלה" שהשאיר את הקהל רוקד ובשיאו שבן מניע את כל האנשים למחוא כף בקצב המוזיקה. החלק הראשון של המופע ננעל עם "הנה בא הסוף" המרגש שגרם למרבית מוזמני תחנת הכוח לצאת לכיוון החניון, בעוד חובבי המוזיקה המסורים נותרו בפנים.

קשה היה שלא להרגיש, לאורך כל הערב, כי הגורם המשמעותי ביותר במופע היה ללא ספק להקת הקולקטיב. אמנם זה היה אלבום, סיבוב הופעות ומופע בו הקרדיט הוא משותף, ואני בטוח כי רועי ריק, רבינוביץ' ושאר חבריהם המוכשרים היוו נדבך משמעותי בעיבודי השירים למופע, אך נדמה כי שלומי שבן קיבל את מרבית אור הזרקורים בתקופה זו. ובכל זאת, חשוב לציין עד כמה הלהקה הזו מוכשרת, בין אם מחלקת הקצב, בראשותו של נדב לוזיה, מחלקת כלי המיתר של יוסי מזרחי, ואפילו רועי ריק, שלצורך הערב היה רק נגן מפוחית, נדמה כי שבן קיבל הרכב על שמלווה אותו, וזה היה ניכר בעיבודים ובסאונד. כאשר עלו חברי הקולקטיב להדרן עם Whiskey Eyes שלהם גם ניכר עד כמה הם לא קיבלו מספיק חשיפה או קרדיט על כל שיתוף הפעולה עם שבן, וכמה היה זה שבן שהרוויח יותר מהכל.

בסיום הערב הציגו שני הצדדים ביצוע אלקטרוני במיוחד של "אריק" של שבן, בו שלומי הפך לבונו לרגע, וירד לקהל להתערבב עם האנשים. האם זו מגלמוניה או שהוא באמת כוכב כזה גדול? רק הזמן ונפח היצירה שלו יגיד. אין ספק שחיבור עם הקולקטיב עשה לשלומי שבן רק טוב. אך האם החיבור היה נכון גם ללהקה המוכשרת הזו? כנראה שכן. מה שבטוח אתמול בערב היה שמח.